את השורה הזו משיר למעלות תמיד פרשתי כשאלה. כבקשה ותחנונים לעזרה מבורא עולם.
לאחרונה בעקבות ההבנה שלי שהחיים מדברים איתנו מתוך האין, מתוך הכלום, שדרכו נובעים כל הדברים, הבנתי שהשורה הזו למעשה נכתבת עם סימן קריאה – מ(ה)אין יבוא עזרי!
קשה לנו להיכנס אל הכלום. בכלום עלינו לוותר על עצמנו.
וחשוב לי לדייק את משמעות הדבר.
הכוונה היא לוותר על הידיעה והפרשנות שלנו. לשחרר את ההנחה שאנו יודעים מה נכון, מה לעשות ובעיקר מה תהיה התוצאה.
אנו מתבקשים להתמסרות מלאה ללחישת הבריאה.
ואז נוכל לשמוע בתוכנו את קול הרצון,.
וזה מאתגר ממש.
בקבלה קוראים לזה התבטלות.
אני בתקופה של חקירת עומק של מהות הרצון שלי, איך הוא נשמע, איך לזהות אותו ומה קורה כשאני מסכים ללכת איתו.
האין הוא מפתח חשוב עבורי.
לפני כמה ימים קיימתי טקס רפואה. ולראשונה הסכמתי לשחרר את כל הכלים שאני מכיר ופשוט לתת למה שרוצה לקרות להתגלות בפניי, וכל מה שעשיתי זה ללכת אחרי מה שעלה.
מעבר לרפואה המדהימה שהתרחשה במרחב הזה גיליתי שכל מה שחשבתי שמביא את הרפואה – תוף, שירה, נוצות, קטורות וכלי רפואה אחרים, הם לא הדבר, ולמרות שאני יודע להשתמש בהם המתנה שלי היא דווקא במבט פשוט, במגע ומילה טובה. שהם ערוצים בו הלב המיוחד שלי בא לידי ביטוי. ראיתי כמה הוא חכם ויודע כשאני מסכים לוותר על ה”נוצות” שלי.
אז מהאין עולים הדברים,
ובמרחב של הכלום ישנה בנו עין שרואה,
והראייה הופכת לרצון, וכפי שכתבתי בעבר לרוב לא יהיה בו הגיון, הרצון יהיה בניגוד לתוכניותינו וייצור התנגדות (הווכחן הפנימי)
וכשאנו מסכימים להתמסר לגמרי לרצון הבריאה, הקסם מתגלה.
והיום כשאני קורא את השיר הקסום הזה אני רואה פירוש אחר.
לא אלאה אתכם בפרטים, פשוט אזמין אתכם לשים סימן קריאה בסוף השורה הראשונה ומנקודת המבט הזו לקרוא את השיר..
אשמח שתשתפו אותי מה אתם רואים ♥
שִׁיר, לַמַּעֲלוֹת:
אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים– מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי.
עֶזְרִי, מֵעִם יְהוָה– עֹשֵׂה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
אַל-יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ; אַל-יָנוּם, שֹׁמְרֶךָ.
הִנֵּה לֹא-יָנוּם, וְלֹא יִישָׁן– שׁוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל.
יְהוָה שֹׁמְרֶךָ; יְהוָה צִלְּךָ, עַל-יַד יְמִינֶךָ.
יוֹמָם, הַשֶּׁמֶשׁ לֹא-יַכֶּכָּה; וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה.
יְהוָה, יִשְׁמָרְךָ מִכָּל-רָע: יִשְׁמֹר, אֶת-נַפְשֶׁךָ.
יְהוָה, יִשְׁמָר-צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ– מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם.
