אגדה יהודית יפה שהזכירה לי מה באמת חשוב:
בימים ההם בארצות הקרות שבמזרח אשכנז היה יהודי טוב שהיה לו מנהג – הוא נהג להסתובב בין עיירות ולהגיע לבית הכנסת בערב שבת. אחרי התפילה היו מזמינים אותו לארוחת שבת טובה, וכשנפתח כבר הבית והלב היה לו פשוט לגרום להכנסת האורחים להימשך עוד כמה ימים, ובתמורה לאוכל טוב וקורת גג היה מספר סיפורים וחדשות ששמע ממסעותיו.
להזכירכם, בימים ההם לא היה אינטרנט, טלפון, רדיו או אפילו עיתון ולכן חדשות על מקומות רחוקים היו שווים זהב.
זו היתה עסקת חליפין הוגנת עבור כל הצדדים.
והאיש, שלא חסר לו דבר, אך גם לא ממש היה לו משהו, אהב את חייו.
ובעודו מהרהר על חייו הגיע לעיירה חדשה. ובכניסה לעיירה ראה את בית הקברות המקומי.
האיש החליט להביט על קברים, אולי יוכל ללמוד משהו על אנשי העיירה. על אחד היה כתוב: “פה נקבר XXX בן 7 היה בלכתו”. כשהסתכל סביב נדהם לגלות שהגילאים היו דומים 5,6,7,8….
האיש חשב שהוא נמצא בחלקת הילדים, אך כשהסתובב גילה שכך כתוב על כל הקברים. עכשיו כבר היה סקרן מה קורה לילדי העיירה, ואיפה כל הבוגרים?
ולאחר תפילת יום השישי, כשישב סביב שולחן השבת כבר לא יכל להתאפק ושאל את מארחיו מה הסיפור של הקברים.
ראש המשפחה חייך אליו ברכות ואמר: אצלנו נהוג להסתובב עם פנקס קטן. בכל פעם שמישהו מרגיש שהוא נוכח באמת, נמצא ברגע, בנקודת חיבור עם עצמו ועם החיים הוא רושם בפנקס את משך הזמן של החיבור. כשהאדם מחזיר את נשמתו לבורא אנו לוקחים את פנקסו וסופרים את הרגעים שהאדם חי באמת ורושמים על הקבר בן כמה היה באמת…
מצאתי את עצמי מספר את הסיפור הזה לבתי. דרך הסיפור שמתי לב שמה שאני תכל’ס זוכר זה את הרגעים שהייתי באמת. לא כולם היו נעימים, אך בכולם הייתי נוכח כל כולי.
זו הזמנה פשוטה לכולנו לשים לב “ולרשום” על לוח ליבנו את הרגעים שאנו מצליחים להיות באמת, ולהודות לחסד הטוב.
